אנחנו חיים בתרבות שמעודדת אותנו לעבוד הרבה מאוד שעות ביום, ובשעות שנותרו לנו להיות כל השאר.
את המושג "העובד האידיאלי" הכרתי באופן רשמי רק באקדמיה, על אף שכולנו פגשנו אותו בצורה כזו או אחרת "בחיים האמיתיים". זו הגישה על פיה עובד מוצלח הוא כזה שהעבודה היא מרכז חייו, והיא מקבלת עדיפות על פני כמעט כל אלמנט אחר - משפחה, תחביבים ואפילו בריאות.
עד כדי כך, שיש מקומות בעולם בהם אנשים ממש מתים מעודף עבודה.
כלומר, זה לא שמגיע מייל שהורג אותם, אלא שהסטרס, החרדה, מיעוט שעות השינה ויתר הרעות המלוות עבודת יתר מחלישים את מערכת החיסון וגורמים ליותר מחלות. לפעמים מחלות "חמודות" כמו שפעת, לפעמים מחלות יותר דרמטיות כמו התקף לב. המצב הוא עד כדי כך חמור שסוגיית הקונפליקט בין עבודה לחיים אישיים הוגדרה כבעיה עולמית: כזו שרוצים לחקור אותה לטפל בה ובתקווה למנוע אותה.
שאלה שמטרידה אותי תמיד היא - למי יש אינטרס לטפל בבעיה הזו?
ובכן, עד שלב מסוים מעסיקים הרוויחו ממודל העובד האידיאלי. הם זכו לעובדים מסורים מסביב לשעון. לא מפתיע לגלות שעל אף שעות העבודה הרבות, לא תמיד יש קשר בין כמה עובדים לכמות או איכות התוצרים אליהם מגיעים. מחקר שפורסם באקונומיסט הראה שעובדי משרד מקדישים למעשה פחות מארבע שעות ביום ממש לעבודה. ביתר הזמן הם בהפסקות קפה, ארוחת צהריים, רשתות חברתיות, טיפול בנושאים מגוונים (שאינם קשורים לעבודה). הממצא הזה תפס את אנדרו ברנס, מנכ"ל חברת פיננסים ניו זילנדית בהפתעה מוחלטת. הוא לא הצליח להבין למה הוא משלם לעובדים שלו על 8.5 שעות עבודה ביום, כאשר בפועל הם עסוקים בפעולות שקשורות לעסק שלו פחות ממחצית מהזמן הזה.
אחרי שהתגבר על אלמנט ההפתעה הוא החליט לעשות ניסוי ולבדוק מה יקרה לעסק שלו אם הוא ימשיך לשלם לעובדים את אותו השכר, ידרוש את אותם ביצועים, אך יוריד יום עבודה אחד קבוע בשבוע. אם לסכם בשורה אחת - החברה שלו עקפה בביצועים וברווחים את כל המתחרות שלה. ברנס הנלהב הכריז על הצלחה ויצא להפיץ את הבשורה בעולם. הוא הקים את four day week global - ועדיין מקווה להוביל מהפיכה בשוק העבודה. כזו שתגרום לאנשים לעבוד פחות. הרבה פחות.
המוטיבציה שלו לא היתה קשורה באופן ישיר לשיפור חווית החיים של עובדיו - אך זו היתה אחלה תוספת. אחד הגורמים שהשתפרו פלאים היה ה work life balnace שלהם - האיזון בין עבודה לרכיבי חיים אחרים. הניסוי של ברנס שהתרחב לפיילוטים ברחבי העולם כולל ישראל* מניב באופן עקבי תוצאות מרשימות התומכות בקיצור שבוע העבודה, והוא מוביל לשתי תובנות חשובות.
הראשונה היא שפחות עבודה לא רק שלא בהכרח פוגעת ברווחים - היא עשויה דווקא להגדיל אותם. השניה, שפחות עבודה מייצרת יותר איזון בין חיים אישיים לעבודה. כביכול, מובן מאליו. ובכל זאת, מה עושים מי שלא שפר מזלם לעבוד בארגון שתומך בקיצור שבוע העבודה?
הרעיון של work life balance הוא לא חדש. אם פעם זה היה לגיטימי להכחיש את כל תפקידי החיים של העובדים פרט לעבודה - היום יותר ויותר ארגונים בכלל המגזרים מבינים שעידן ההכחשה תם. בין אם הם הורים, בני זוג, אנשי קהילה, עסוקים בהתפתחות אישית, גיטריסטים חובבניים או בהתנדבות אינטנסיבית, סטודנטים בשלבים מגוונים של התואר או נוודים עם חיבה לספורט אקסטרים - הם רוצים להצליח לשלב בין שלל התפקידים הללו, מבלי לחוש שזה הופך אותם לעובדים פחות טובים, ובטח שמבלי לחוש אשמים על כך.
בעוד "קונפליקט" עבודה חיים הוא מצב בו תפקידי החיים השונים מפריעים זה לזה, איזון הוא מצב בו הם דווקא משתלבים יפה, ואינטגרציה היא מצב בו הם אפילו תומכים זה בזה. מהשרדות - לשגשוג. איך עושים את זה?
בפוסטים הבאים אביא כל מיני כלים, תיאוריות ופרקטיקות מוכחות שתומכות באיזון ואף מאפשרות אינטגרציה.
נתחיל עם כלי שיחסית קל ליישום: אני קוראת לו "בועת אויר".
הכלי מבוסס על תיאוריית הגבולות, המתייחסת לממשק עבודה-חיים במונחים של גבולות שמקיפים את תחומי החיים השונים. אנשים יוצרים, מתחזקים ועוברים בין גבולות אלה בניסיון לאזן בין דרישות תחום העבודה והחיים האישיים. האסטרטגיות בהן משתמשים אנשים לניהול גבולות העבודה-חיים שלהם נופלות לאורך רצף של הפרדה/שילוב. אסטרטגיית הפרדה מאופיינת בגבולות נוקשים ובלתי חדירים שאינם מאפשרים כניסה של פעילויות, חפצים, אנשים, מחשבות ורגשות של תחום אחד לתחום השני. אנשים המפרידים בין עבודה לחיים אישיים, למשל, לא יענו לשיחות או אימיילים הקשורים לעבודה מחוץ לשעות העבודה. בצד השני של הרצף, אסטרטגיית השילוב מאופיינת בגבולות גמישים וחדירים המאפשרים כניסה של פעילויות, חפצים, אנשים, מחשבות ורגשות של תחום אחד לתחום השני. אנשים המשלבים חיים אישיים בתוך העבודה עשויים, למשל, להביא חברים ובני משפחה למקום העבודה שלהם. המחקר מראה כי אסטרטגיית ההפרדה קשורה ב well being גבוה יותר. על מנת להצליח לשלב באופן מיטיב בין פעולות חיים שונות, נדרשות פעולות התאוששות - recovery activities והן צריכות להתרחש באופן נפרד פיזית ומנטלית מהעבודה (לכן יוגה במשרד, למשל, תהיה פחות אפקטיבית כפעולת התאוששות יחסית ליוגה בים. בהנחה שאתה לא עובד כמציל).
כלומר, על מנת להצליח לשלב בין מגוון תפקידי חיים באופן שתומך ולא מייצר קונפליקט, מומלץ לייצר "זמן התאוששות". ההתאוששות הזו מאפשרת להיות פרודוקטיביים ולשגשג גם כאשר חווים עומס.
מה שיקבע את היכולת שלנו לאזן בין תפקידי החיים השונים הוא זה לא בהכרח כמה תפקידי חיים כאלה יש לנו, וכמה זמן או משאבים כל אחד מהם דורש מאיתנו, אלא עד כמה אנחנו מצליחים לייצר "בועות אויר" בין תפקיד לתפקיד.
פעולות התאוששות יכולות להיות פעילות גופנית, האזנה למוזיקה או בירה עם חבר.
והיא צריכה להתרחש במקום אחר, שאינו המקום ממנו אנחנו מתאוששים.
מהן פעולות ההתאוששות שלכם? איזה בועות אויר אתם מצליחים לייצר?
*את הפיילוט הישראלי מובילה מלי אלקובי, נציגת התנועה הגלובלית בישראל.
כותבת הבלוג חוקרת את הפיילוט הישראלי, מחקר בהובלת ד"ר עמית קפלן מהמכללה האקדמית ת"א יפו.
אחד מבועות האוויר שלי זה לסגור את יום העבודה מוקדם בחמישי כדי שיהיה יותר סופ"ש. בועת אוויר נוספת היא במשרד מידי פעם לרדת לסיבוב בחוץ.. לנשום אוויר צח. :-)